הפילוסוף ג’ון מוראל מאמין שהצחוק האנושי הראשון התחיל כמחווה של הקלה משותפת בחלוף הסכנה. ומאחר שתחושת הרוגע שהצחוק גורם מדכאת את תגובת “הילחם או ברח”, הצחוק עשוי להצביע על אמון בין בני אדם.

חוקרים רבים מאמינים כי המטרה של הצחוק קשורה לבניית וחיזוק קשרים אנושיים. הצחוק מתרחש כשאנשים מרגישים בנוח אחד עם השני, כשהם מרגישים פתוחים אחד עם השני. וככל שהצחוק חזק יות הקבוצה קשורה יותר. הלולאה הזו של ‘קשר-צחוק-קשר חזק יותר’, בשילוב עם הרצון לחיות עם הקבוצה, עשויה להיות סיבה נוספת לכך שלעיתים קרובות הצחוק מדבק.

מחקרים נוספים מצאו כי אנשים דומיננטיים – בוס, ראש שבט, אב משפחה – משתמשים בהומור יותר מהכפופים להם. אם חשבת שכולם במשרד צוחקים כשהבוס צוחק, יש לך אבחנה חדה. במקרים כאלה, שליטה בצחוק של הקבוצה הופכת לדרך ליישום כוח, על ידי שליטה במצב הרגשי של הקבוצה. אז הצחוק, כמו הרבה התנהגויות אנושיות אחרות, בוודאי התפתח כדי לשנות את ההתנהגות של אחרים. לדוגמא, במצב מביך או מאיים, הצחוק יכול לשמש כמחווה של פיוס או כדרך להסטת הכעס. אם האדם המאיים מצטרף לצחוק, הסיכוי לעימות צונח. האמונה היא שהצחוק הוא סוג של אות חברתי. מחקרים אחרים מאשרים זאת, בכך שהוכיחו כי אנשים נוטים לצחוק פי 30 יותר במפגשים חברתיים מאשר שהם לבד (ובלי גירויים פסבדו חברתיים כמו טלויזיה). אפילו גז הצחוק מאבד הרבה מההשפעה שלו כשהוא נצרך ביחידות.

למחקר הפיזיולוגי של הצחוק יש שם משלו – גלוטולוגיה. אנחנו יודעים שחלקים מסוימים של המוח אחראיים לתפקודים מסויימים. כך, למשל, תגובות רגשיות קשורות לתפקוד האונה הקדמית. הצחוק, לעומת זאת, קשור לתפקודים של חלקים שונים במוח. בעוד הקשר שבין הצחוק והמוח אינו מובן לחלוטין, החוקרים ביצעו התקדמות מסוימת. הם הצליחו להבין את דפוס פעילות המוח בזמן קליטת מידע הומוריסטי. הם גילו כי תוך ארבע עשיריות השנייה המוח מייצר גל חשמלי, המועבר דרך קליפת המוח. אם הגל הוא בעל מטען שלילי, הצחוק מגיע. אך אם הוא בעל מטען חיובי, אין כל תגובה.